דמיינו לכם ילד עני. הוריו בקושי מצליחים לכלכל את בני הבית. הילד צריך ללמוד בבית הספר, כמו כל ילד בגילו, אך הוא מעדיף לעבוד, כדי שבני משפחתו לא יגוועו ברעב, ובכלל, כשבית הספר מלוכלך וכל שכבות הגיל לומדות באותה הכיתה, ומבטיהם הכעוסים של המורים הם שמחכים לך מאחורי שערי הכניסה, הלמידה איננה חוויה מהנה.

הילד לא מסוגל ללמוד, ואיך אפשר להאשים אותו? איך אפשר ללמוד כשהבטן צורחת מכאב, והמחשבות נודדות לבית, למשפחה. הוא חש ייסורי מצפון  שבמקום לעבוד ולסייע בכלכלה הוא לומד.

במדינה המתפתחת הודו, מפגש עם סיפור כזה לא יהיה מקרי או נדיר, בשל מצב מערכת החינוך הקיימת.

שם, התלמידים שאינם יכולים להרשות לעצמם את חיי המותרות של למידה בבית ספר פרטי, שבו מוענקת השכלה טובה בתנאים טובים לאוכלוסייה העשירה. רוב הילדים נאלצים להסתפק ברישום לבית ספר ציבורי בתנאים ירודים.

 וגם במצב של משפחה אמידה, שיכולה להרשות לעצמה מזון אך לא בית ספר טוב, המורים, עובדי הממשלה, אינם טורחים להביע מאמץ ללמד, כי בסוף החודש ישלמו להם בין אם ילמדו ובין אם לאו. וכך, בהעדר רוח הלמידה המשמעותית ונחישותם של המורים, תלמידים רבים נהפכים לשאננים, ומשננים את החומר בלי להבינו רק על מנת לרצות את המבוגרים מהם.

 

 הודו היא מדינה מתפתחת, מדינה שבה קיימת רמה נמוכה של רווחה חומרית לתושביה, כגון של תשתיות, טכנולוגיה, השכלה, כלכלה, בריאות, ושירותים. לאחר מחקר, ושיחה עם מומחה להודו שגדל בה, ד"ר הרינדר מישרה, הבנו כי מערכת החינוך בהודו אינה שוויונית ולא מובילה את התלמידים לעתיד טוב יותר.

בבתי ספר פרטיים שלומדים בהם ילדי המשפחות העשירות יש חינוך איכותי המוביל ללימודים אקדמיים, לעומת זאת ילדי המשפחות העניות לומדים בבתי ספר ציבוריים, אם הם יכולים להרשות לעצמם ללמוד ולא לפרנס את משפחתם. 

בתי הספר מצוידים בריהוט דל, לחלק מהתלמידים אין אמצעי למידה, והם לומדים עם מורים ברמה מקצועית נמוכה, המורים הם עובדי ממשלה ועושים שם את המינימום, כמו שאר עובדי ממשלה בהודו, והם לא חדורים תחושת שליחות, מה שמשאיר את התלמידים חסרי השכלה ומקצוע לעתיד.

 בחלק מבתי הספר אין חלוקה הגיונית לרמות לימודיות בין השכבות, והחוויה שמקבלים התלמידים היא למידה מתוך פחד ולא מתוך רצון וסקרנות. הודו היא מדינה עשירה, למרות שחלק ניכר מתושביה נחשבים עניים. אנו סוברות כי באמצעות חינוך שוויוני ואיכותי המותאם לחינוך במאה ה- 21, המצב עשוי להשתפר. התלמידים יוכלו להתקבל למוסדות אקדמיים בסיום לימודיהם ומשם להתקבל לעבודה במקום ראוי ולצאת ממעגל העוני.

 

החוק על זכותם של ילדים לחינוך חינם וחובה או חוק הזכות לחינוך (RTE) הוא חוק של הפרלמנט של הודו שנחקק ב- 4 באוגוסט 2009, המתאר את החשיבות של חינוך חינם וחובה לילדים בין הגילאים 6 עד 14 שנים בהודו על פי סעיף (א)21 של החוקה ההודית.

השיחה עם ד''ר הרינדר מישרה הביאה אותנו לקבלת תמונת מצב ברורה, שהרי הוא גדל במערכת חינוך ההודית. השיחה גרמה לנו להבין עד וכמה רבה ההשפעה של הפרויקט, וכמה מערכת החינוך במדינה הזו נרקבת.

בעשור האחרון, ישנם כ- 12.9 מיליון ילדים הודים העוסקים בעבודה בגילאי 7 עד 17, על פי ILO. הניצול המיני המסחרי של ילדים הוא הנפוץ ביותר, באופן שבהודו יש כ -1.2 מיליון ילדים מעורבים בזנות.

אז כן, חוק חינוך חובה איננו נאכף כהלכה כלל וכלל.

תוכנית ארוחות של אמצע היום קיבלה את תמיכת בית המשפט העליון בשנת 2001. מדינות הודיות רבות אימצו אותה וכתוצאה מכך מציעות ארוחות חינם לילדים בבתי ספר ממלכתיים או בסיוע ממלכתי.

על אף הרעיון הפנטסטי, הפרויקט נחל כישלון. 

עוד עולה שהממשלה מתרכזת רק בסטטיסטיקה לגבי מספר בתי הספר שהם מסוגלים לספק להם מזון. הם לא נותנים חשיבות לאיכות. מפלגות פוליטיות משתמשות בתוכנית זו לצורך פוליטי בלבד.

 

הרעיון להקים רשת של בתי ספר חקלאיים תבסס את בתי הספר כלכלית ותעניק לתלמידים הזדמנות לא רק ל"בטן מלאה" אלא גם להשכלה ולרכישת מקצוע.

בבתי ספר אלו התלמידים יעסקו בחקלאות כחלק מהתכנית הלימודית. את הגידולים הם יאכלו בבית הספר, שזה פתרון לרעב הילדים בהודו, ושאר התוצרת תימכר בשוק בית הספר, וההכנסות ישמשו לקניית ציוד לתלמידים, כל מה שנחוץ כדי לקיים למידה בסביבה לימודית ראויה. 

בשונה מהמצב כיום, ברשת בתי הספר Edu4U India בכל כיתה תהיה שכבת גיל מסוימת. 

 

אנו מאמינות שיש בכוחנו לעזור לילדים ולמשפחות רבות הן בהיבט החינוכי שספג קשיים רבים, והן בהיבט הכלכלי שמצבו רק מחריף עם השנים, בכך שבבית הספר החקלאי התלמידים יוכלו לקחת למשפחתם ירקות ומזון.

החינוך, בסופו של דבר מוביל ומסייע לכל תחום במדינה, הוא השורש של עץ רחב ענפים של בעיות.

האפשרות שבכלל נוכל, ארבע תלמידות ומורה מאולפנה בבאר שבע, לעזור למדינה שרחוקה קילומטרים מאיתנו - להיטיב עם חיי האנשים שבה, ואולי גם לשנות אותם מרגשת אותנו עד מאוד. 

 

אנחנו חושבות שמעבר לכל המסרים וההישגים שהפרויקט שלנו יניב, הוא יעביר את המסר שאין דבר שהוא בלתי אפשרי.

ולכך אנחנו שואפות,

לכמה שנוכל, וכמה שיותר.